פסק-דין בתיק ת"א 16828-06

נתוני רקע ועובדות

1.         התובע, יליד 1949, הגיש תביעה זו לתגמולי ביטוח לאור נזק גוף שנגרם לו ואשר הותיר את התובע עם נכות צמיתה.

התובע עבד כאחראי מתקן מילוי גז במפעל הנתבעת מס' 1 בקרית אתא (להלן: "הנתבעת"). ביום 20.06.00 עת עסק התובע במילוי מכלי גז, חש לפתע בקשי דיבור וחולשה בגפיים ימניות. התובע הובהל לבית החולים רמב"ם שם אובחן כי הוא עבר אירע מוחי חריף ולפיכך הוא אושפז עד ליום 2.8.00 (להלן: "האירוע")

2.         לטענת התובע במשך 7 ימים קודם לתאונה היה נתון ללחץ עבודה חריג, וזאת עקב מחסור במכלי גז אצל הסוכנים והמחלקים. עקב לחץ זה נאלץ התובע לעבוד בקצב מילוי מהיר וחריג של פי 2 מקצב העבודה הרגיל  ונדרש למלא כ - 800 מכלי גז לשעה, בתנאי חום, לחות ועמידה ממושכים. התובע נאלץ להשקיע מאמץ גופני חריג והיה נתון בשל כך בסערת רגשות. בעקבות מצב זה, סבל התובע לטענתו מהאירוע המוחי ונותר עם נכות נוירולוגית קשה.

3.         התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") בדרישה להכיר באירוע המוחי כתאונת עבודה. בקשתו של התובע נדחתה ולפיכך הגיש תביעה לבית הדין לעבודה (בל/379/01). ביום 9.12.03 קבע בית הדין לעבודה כי מצבו של התובע נגרם כתוצאה מאירוע חריג שהתרחש בעבודה (דבר שהוכחש ע"י הנתבעים) ובכך קיבל למעשה את תביעתו של התובע. לאור פס"ד הכיר המל"ל בתביעת התובע וביום 10.4.05 קבעה הועדה הרפואית לערערים את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 55% וכמו כן הופעלה תקנה 15, דבר אשר הביא את נכותו של התובע לכ-  83%, בתחולה רטרואקטיבית החל מיום 21.11.00.

4.         ביום 18.9.05 פנה התובע לנתבעת לבירור קיומו של ביטוח חיים או ביטוח מנהלים. לאחר שלא קיבל לטענתו כל התייחסות, פנה התובע ביום 11.1.06 בשנית לנתבעת וצירף לפנייתו תלוש שכר ממנו עולה קיומו של "ביטוח תאונות" בגינו נוכו סכומים משכרו. ביום 11.1.06 השיבה הנתבעת כי ועד העובדים עשה ביטוח על שם ולטובת עובדי החברה, כולל התובע, בהדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: הדר"). ביום 15.1.06 פנה התובע להדר אולם זו ביקשה את מספר הפוליסה הרלבנטית. התובע פנה שוב לנתבעת לקבלת מס' הפוליסה ונענה ביום 21.3.06 כי לאחר חיפושים, לא נמצא ברשותם מספר הפוליסה המבוקש. לאחר ניסיונות כושלים נוספים לאתר את מס' הפוליסה פנה התובע שוב להדר ונענה ביום 5.4.6 ע"י מחלקת התביעות של נתבעת מס' 4, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), כי לא נמצאו פוליסות תאונות אישיות על שם עובדי הנתבעת. ביום 30.4.06 קיבל התובע מכתב מהנתבעת ובו צירפה לראשונה את צילום הרשימה של פוליסת הביטוח בהדר, אשר נמצאה לאחר חיפושים מרובים (להלן: "הפוליסה"). התובע פנה שוב לחברת הדר וביום 9.5.06 השיבה הדר כי על האירוע הנ"ל חלה התיישנות. התובע פנה שוב לנתבעת וצירף את תשובתה של הפניקס. ביום 25.06.06 קיבל התובע את תשובתה של הנתבעת ובו היא מסירה מעצמה כל אחריות. לפיכך הגיש התובע תביעה זו.

טענות התובע

5.         התובע מתייחס לטענתה ההתיישנות של הדר והפניקס וטוען כי פוליסת הביטוח הייתה פוליסה קולקטיבית עליה נודע לתובע רק לאחר התאונה ורק לאחר שרעייתו הבחינה במקרה בניכוי עבר בתלוש השכר עבור ביטוח תאונות. רק לאחר התעקשות ופניות רבות נמצאה הפוליסה אשר קיומה הוכחש בתחילה. הפוליסה לא הגיעה לידי עובדי הנתבעת באופן פרטני אלא נשלחה לוועד העובדים, נתבע מס' 2 (להלן: "הוועד", אשר נמחק מהתביעה ביום 13.1.10 בעמ' 21 לפרוטוקול). בפרק הזמן עובר להמצאת הפוליסה ע"י המבטחת לתובע מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל. מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מהיום בו נודע לתובע ו/או לאשתו על פרטי המבטחת והפוליסה, דהיינו ביום 30.04.06, מועד קבלת המידע מהנתבעת, וזאת בהתאמה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")

6.         לטענת התובע סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") קובע כי על המבטח למסור למבוטח מסמך חתם ע"י המבטח הפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם. התובע מעולם לא קיבל את הפוליסה, לא ידע באיזה חברת ביטוח הוא בוטח וכן לא היה מודע לתנאי הביטוח שנעשה לו. מאחר והביטוח הינו ביטוח קולקטיבי לעובדי הנתבעת, לא טרחה חברת הביטוח לשלוח את הפוליסה באופן אישי לכל אחד ואחד מהמבוטחים (העובדים). לטענת התובע הדר והפניקס לא נהגו על פי חובתן החוקית ויש בהתנהלותן משום הפרת חובה חקוקה, התרשלות וחוסר תום לב במהלך קיום חוזה הביטוח. זאת ועוד, כמי שהפרו את תנאי חוזה הביטוח ומנעו מהתובע לדעת מהן זכויותיו במועד, מנועות היום הדר והפניקס מלעלות טענת התיישנות,שכן אם תשמע טענה זו, ייווצר מצב לפיו תצמח להן זכות מעילה בת עוולה.  עוד  נטען כי בענייננו יש להחיל את החובות עפ"י הפוליסה על המבטחות שנהגו בחוסר תום לב במהלך קיומו של חוזה הביטוח. התובע טען כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם תוך התבססות על הכלל לפיו מקום שמבטח לא המציא פוליסה למבוטח אין הוא זכאי להסתמך על החריגים המופיעים בה.

7.         לעניין היקף התגמולים, לטענת התובע יש בקביעת המל"ל ובית הדין לעבודה כדי לחייב את הדר והפניקס לגבי שיעור נכותו שנגרמה כתוצאה מקרות מקרה הביטוח. לפיכך התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי בגין נכות צמיתה בשיעור 83% בגובה 405,367 ש"ח. סכום זה כולל ריבית מיוחדת מרבית בשיעור של 12% לשנה וזאת לאור סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח.

8.         התובע ממשיך וטוען כי עילת התביעה כנגד הנתבעת (המעבידה) הינה בגין רשלנות ועל כן דינה להתיישן בתוך 7 שנים, מאחר והתביעה הוגשה קודם לכן, אזי ברור כי התביעה לא התיישנה. לטענתו, הוא הוכיח את רשלנותה של הנתבעת וכחיזוק לטענה זו הוא מפנה לעדותו של מנהל הנתבעת בתקופה הרלוונטית, מר אורי טמיר. לאור העובדה כי הפגיעה הייתה בחצרי הנתבעת, תוך כדי העבודה, ולאור אופי הפגיעה אשר הותירה את התובע עם 83% נכות נוירולוגית, היה גם על הנתבעת לספק לו את המידע אודות חברת הביטוח וזהותה. המחדל הרשלני של הנתבעת נעוץ גם בין היתר בעובדה שחרף קיומו של ביטוח תאונות אשר מצוין בתלושי המשכורת שהוציאה לתובע, לא יידעה אותו בדבר זהות המבטחת ופרטי הביטוח במועד כפי שמעבידה סבירה הייתה צריכה לעשות.

טענות הנתבעת

9.         לטענת הנתבעת מחדלו של התובע או מי מטעמו הוא זה שגרם לתובע לצאת "למסע איתור" אחר המבטחת באיחור עד שחלפה תקופת ההתיישנות. התירוץ לפיו התובע היה מאושפז בבית החולים ולפיכך לא התפנה לחפש אחר המבטחת במועד אינו רלוונטי שכן התובע השתחרר מבית החולים ביולי 2000 והיה כשיר למסור הוצעה לחוקר מהמל"ל באוקטובר 2000 ואף מינה עו"ד לטפל בענייניו. התובע לא עשה דבר כדי לברר במועד פרט כה פשוט, זהות המבטחת או סוג הפוליסה. כאשר התפנה התובע להתחיל ולברר את האמור, בספטמבר 2005, קיבל תשובה כבר בינואר 2006. אין ספק שאילו היה נוקט בפעולת בירור פשוטה עפ"י תלוש השכר שברשותו כבר סמוך לאירוע ולא ממתין כחמש שנים, היה מגלה את הפרטים לאחר זמן קצר הרבה יותר.

10.        הנתבעת  ממשיכה וטוענת כי אין כל חובה על המעביד ליזום פנייה לעובד בעניין קיומה של פוליסת תאונות אישיות שהעובד מבקש לעשותה, ואף משלם פרמיה בגינה מידי חודש בחודשו. די בכל שהמעביד מציין את עובדת קיומו של ביטוח תאונות בתלוש המשכורת. הפוליסה היא וולונטרית והניכוי ע"י המעביד הוא כעין צינור להעברת הפרמיה לוועד או לסוכן הביטוח לפי הוראות העובד. הנתבעת הודיעה על קרות האירוע לחברת ביטוח, חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת בביטוח חבות מעבידים - אליהו חברה לביטוח בע"מ.  לפוליסת התאונות האישיות לא היה לנתבעת קשר כלשהו, היא איננה המבוטחת ועל כן לא חלה עליה החובה להודיע למבטחת של התובע כל הודעה.

11.        באשר לטענותיו של התובע בנוגע להתרשלותה של הנתבעת, לאור העובדות שהוכחו נראה כי לא מדובר באירוע תאונתי אלא במחלה שתקפה את התובע, למרבה הצער, בעת עבודתו אך ללא קשר עבודה עצמה. זאת ועוד, הנתבעת מפנה לכתב הקבלה ושחרור (ראה: נ/2) אשר בו התחייב התובע שלא לתבוע את הנתבעת בכל תביעה שהיא והגיע עם התבעת להסדר סופי לסילוק מוחלט ומלא של כל דרישותיו מכל מין וסוג שהוא הנובעות מהתאונה.

טענות הדר והפניקס (להלן: "המבטחות")

12.        לטענת המבטחות התובע ידע מידיעה אישית שיש לו פוליסה לביטוח תאונות אישיות בכל זמן נתון, לפני ואחרי קרות האירוע. התובע לא נקף אצבע כדי לנסות ולברר את הפרטים הרלוונטיים הבסיסיים של פוליסת הביטוח נשוא התביעה. הוא לא פנה לשום גורם אצל הנתבעת, כולל הוועד, עד לחודש ספטמבר 2005, שאז הוא היה כבר עמוק בתוך תקופת ההתיישנות של הפוליסה. המבטחות מציינות כי המכתב הראשון של התובע בו פנה באמצעות בא כוחו למבטחות היה מיום 3.4.06.

13.        המבטחות ממשיכות וטוענות כי כבר ביום 11.6.01 נקבע לתובע נכות צמיתה במל"ל ולא הייתה כל מניעה מצד התובע כבר אז לפנות לנתבעת או לוועד בבירורים ולשקוד על הגשת תביעה על פי הפוליסה לביטוח תאונות אישיות. כבר בחודש אוקטובר 2000, שלושה וחצי חודשים לאחר קרות האירוע, השיב התובע באופן עניני ומפורט  לחקירת החוקר מהמל"ל. לפיכך יש לדחות את טענות התובע כי היה חולה מכדי לברר דבר כה פשוט כגון מי המבטחת שלו. במידה והתובע או מי מטעמו היה עורך את הבירור לגבי זהות המבטחת במועד, גילוי הפרטים ומסירת האינפורמציה הרלוונטית היו מהירים הרבה יותר. הלכה למעשה התובע לא הביע לעדות עדים רלוונטיים להוכחת המניעות שלו לברר פרט כה בסיסי כזהות המבטחת. המסקנה המתבקשת מכך היא כי אם היה מובא עד שכזה לעדות עדותו הייתה סותרת את טענות התובע בנדון. 

14.        בסעיף 9 לפוליסה צוין כי התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח, וכך גם נקבע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. דיינו, מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום קרות מקרה הביטוח ובמקרה שלפנינו ההתיישנות מתחילה החל מיום 20.06.03. לתובע כבר הייתה "חוות דעת" בדמות פרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל בידו בחודש יוני 2001. לתובע היו אם כן עוד שנתיים נוספות כדי לתבוע פיצוי מהמבטחות לפעל פי אותו פרוטוקול. המקרה שלפנינו הוא המקרה הקלאסי שבו אין להידרש להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולהארכת תקופת ההתיישנות משום שהתובע ידע את העובדות המהותיות, קרי שיש לו ביטוח תאונות אישיות וכן כי נגרמה לו נכות צמיתה. התנהלותו של התובע, אשר ישב בחוסר מעשה עד לשנת 2005 אינה מתקבלת לפי שום סטנדרט התנהגות סביר, ואינה עומדת בקריטריונים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין לתובע שום הסבר מניח את הדעת מדוע הוא, אשתו או בא כוחו, לא פנו לנתבעת  או לוועד העובדים בתוך תקופת ההתיישנות כדי לקבל את פרטי המבטחת. באשר לטענת התובע כי מאחר והוא לא קיבל את הפוליסה לידו הרי שנעלמו ממנו העובדות נשוא התביעה, המבטחות דוחות טענה זו  מכל וכל. לטענתן על התובע מוטל הנטל להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות בהתאם לתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתן התובע לא עמד בנטל זה.